כשהאוכל בא בזעם

ילד פיצה

אני שונאת קינואה! אני רוצה עוגיה!

אני מביט מן החלון וחושב שהשכנים בטח כבר מכירים את התפריט השבועי שלנו בעל פה.
אנחנו כבר חצי שעה מול השולחן ומאיה לא טעמה כפית אחת.

מהרגע שאמרתי לה שאין עוגיה, הילדה התהפכה. צועקת, בועטת, לא מוכנה לשמוע כלום.

אני! לא! רוצה! קינואה!!!!! 

איך את יודעת שאת לא אוהבת אם לא טעמת? אני מנסה את מזלי בקלישאה השחוקה.

אני יודעת! אני לא צריכה לטעום! זה מגעיל!!! היא מדגישה את הע'ין כמו תימניה טובה ואני משתדל שלא לפרוץ בצחוק שיחרבן לי את כל הקטע החינוכי שאני מנסה להעביר כאן.

לא אומרים מגעיל על אוכל.

אני כן אומרת! מגעיל מגעיל מגעעעעעעעעיל! והיא נחנקת ומשתעלת מרוב ע'ין.

אם לא תאכלי קינואה אין עוגיות כל השבוע! אני מנסה את שיטת המקל.

עוגיהההההההה!!!!!!! היא ממררת על הרצפה ובועטת כל כך חזק שאני תוהה לעצמי מתי כבר ימאס לרצפה והיא תתחיל להחזיר.

ילד שכן קיבל עוגיה
ילד שכן קיבל עוגיה

אני פונה אל שיטת הגזר – אם תאכלי את כל הצלחת אני מרשה לך לראות פפה-פיג לפני השינה

לאאאאאא קינואאאהההההההה!!!!  היא מתייפחת עם הפנים למטה וממשיכה לבעוט ברצפה בכח.

אני לוקח שלושה צעדים אחורה וסופר עד שש, כמו שלמדתי באיזה פוסט באינסטגרם, ככה אפשר לראות את המציאות מבחוץ. 

אני מסתכל ורואה אבא שחזר מהעבודה, ילדה על הרצפה צורחת ובועטת במרצפות כל כך חזק, עד שאם היינו בקומה השניה אני מאמין שכבר לא היינו בקומה השניה, תינוק בן שנה ליד השולחן אוכל גרעינים של תפוח ששכחתי לזרוק לקומפוסט, ואמא שכבר איבדה את זה מזמן אחרי יום שלם עם הילדים. 

אני מבין שכלתה אלינו הרעה, כולנו כבר שקועים עמוק בסיטואציה, ומאיה בכזה טנטרום* שאי אפשר לעצור אותו (*טנטרום זו מילה בה משתמשים אנשים עם אף בעננים, כדי לתאר התקף זעם. סיטואציה בה הילד בוכה / צורח / מרביץ / משתולל / כל התשובות נכונות). טנטרום. 

אני מכיר דרך אחת בטוחה לעצור טנטרום. לפחות לכמה רגעים. אני נעמד על הכיסא, מצמיד שתי ידיים אל הפה וצועק בכל הכח:

שקט!!! 

דממה. כולם שותקים ומסתכלים על אבא. אני עומד שם על הכיסא ומבין ברגע זה שלא הכנתי המשך לתכנית המצוינת שלי להשתקת הבית. כל מה שרציתי זה שהרעש המטורף הזה מסביב, של ילדה צורחת, ילד נחנק, אמא מותשת ואבא אבוד – ייעצר.

אז הנה. הוא נעצר. מה עכשיו?

אני מנסה שוב לספור עד שש כדי להסתכל על המציאות מזווית אחרת, אבל כשאני לוקח צעד אחורה אני נופל מהכסא וכל הבלגאן חוזר. מאיה צורחת בעוצמות שרק ילדות בת שלוש יכולות להפיק, גילי עבר מגרעיני תפוח לגבעולים של סלרי, אֶלס כבר מזמן עזבה את המטבח ואני על הרצפה, מתבונן בכל הכאוס הזה שהקמתי וקראתי לו משפחה.

כשנולדה מאיה, קיבלנו ממועצת הילדים הבלגית תפריט ילדים מדוקדק לפיו הלכנו כחסידים אחרי הרבּי (אנחנו לא הולכים ככה בעיוורון אחרי קול-רבי, אבל במקרה הזה אמרנו ננסה, מה יש להפסיד  ממילא אנחנו לא יודעים כלום על תזונת ילדים. שישה חודשים ראשונים הנקה. אחר כך מתחילים פירות וירקות לפי סדר ירידתם מהר סיני ועד עתה. 

משה קיבל עגבנייה מסיני והעבירה למלפפון, מלפפון לסלק, סלק לקולרבי וקולרבי לאנשי כנסת הגדולה.

עקבנו אחרי התפריט בקנאות משוגעת, כאילו אם ניתן לה היום רק 24 גרם עוף ולא 25 ככתוב, מי יודע אם היא תצליח בכלל לשרוד את הלילה.

כחובב ירקות מושבע, הרגלתי את מאיה מגיל צעיר לכל ירק אפשרי; ברוקולי, כרובית, סלרי, כרוב סגול, כרוב לבן, כרוב צבעוני, גזר, שומר, קולרבי, כל ירק שאתם יכולים לחשוב עליו היא ניסתה. ואהבה.

מאיה וכרובית בימים יפים יותר

ביום שישי בערב, אחרי שתי חלות עבות, שמונה עשר סוגי סלטים ודג מרוקאי קצת חריף (עד כמה שמותר בבלגיה), ישבתי מול השולחן, הסתכלתי על המשפחה היפה שלי וחשבתי מה חסר לי בחיים. מיד הבנתי שמדובר בסלט שומרים. הסלט שאמא היתה מכינה לי כשהייתי חוזר מהצבא (כל יום. הייתי ג'ובניק).

הסלט החמוץ מלוח הזה שכל ביס ממנו מעורר בך צורך עז לתת עוד ביס עד שהקערה נגמרת ואתה לא מסוגל לזוז כי דחפת כל כך הרבה שומר עד ששיערות ירוקות כבר יוצאות לך מנחיר שמאל.
שם נתגלתה לי גאוות אב בפעם הראשונה, כשמאיה היתה בת שנתיים ובלי לדבר, התיישבה על הברכיים שלי והתחילה לאכול בידיים שומר מהקערה כאילו זו הקערה של אבא שלה. 

והיום.

דמעות, בעיטות וקללות שגרמו לי להתנצל בפני אמא של הקינואה (בטח זו שיבולת שועל) על ההאשמות שהוטחו בה בארוחת הערב. מאיה ילדה חכמה. כשאני מסביר לה דברים הגיוניים היא בדרך כלל מבינה, או שואלת שאלות ואז מבינה. אבל היום היא החליטה לשחק אותה מטומטמת. 

מאיה, אני אומר לה, אם תאכלי רק עוגיות, לא יהיו לבטן שלך מספיק חומרים כדי לייצר קקי טוב, וככה תכאב לך הבטן.

כואבת לי הבטן! היא צורחת לעצמה ברגל.

מאיה'לה. אני מנסה שוב, הגוף שלנו הוא כמו מכונית. הוא חייב דלק, שזה האוכל שלנו. אם לא נאכל לא נוכל לנסוע.

אני לא רוצה לנסוע לשום מקום!! אני רוצה עוגיההההה!!!!!!

אני יודע שאסור לאבד את זה ולצעוק על הילדים שלך מתוך כעס, אז אני אומר לעצמי שאני ממש רגוע ואז מתוך רוגע אני מרים את הקול:

מספיק מאיה! תאכלי את מה שאמא הכינה לך! כל היום אנחנו עושים בשבילך, מאכילים אותך, מלבישים אותך, מפנקים אותך. כשביקשת עוגיות בצהריים נתתי לך, נכון? בבוקר ראית פאו-פטרול, נכון? ואז סמי הכבאי, נכון? אתמול בלילה ביקשת שמונה סיפורים לפני השינה וסיפרתי לך (אמנם רק שלושה כי הייתי עייף), אבל לפחות שלושה סיפרתי לך, נכון??? אז למה אני צריך לעשות בשבילך הכל, וכשמגיע תורך לעשות משהו בשביל אבא, את נשכבת על הרצפה כמו תינוקת ולא מקשיבה. זה יפה? וזה אפילו לא בשבילי! זה בשבילך! 

אתה קקי. היא אומרת לי וסותמת את הדיון. 

אני קקי. אחרי כל מה שאני עושה בשבילה אני קקי. אין בעיה. אין יותר עוגיות. אין ממתקים. המרשמלו עף לפח. אין כריות בחלב כל בוקר. מהיום אנחנו טבעוניים.
קקי היא קוראת לי. לי! למה בשבילי היא אוכלת בריא? כאילו זה עוזר לי שהיא מסיימת מהצלחת. בשבילה אני עושה את כל זה! ואני קקי.
נגמר המשחק, אני חושב לעצמי, מחר אני מכין תפריט לשבוע שלם על פי הנחיות משרד התזונה.
אין ויתורים אין ארוחות מיקרוגל, אין עוגיות ואין מעדנים.
אנחנו עוד נראה מה זה קקי. 

מהיום אוכלים רק בריא

**

אחרי דין, דברים, ושעה וחצי של משא ומתן הגעתי עם מאיה לפשרה. אני אוכל את הקינואה והיא תאכל שש עוגיות, תשתה חלב, תראה שני סרטונים של פפה פיג ואז אולי תטעם כפית אחת מהקינואה (בתנאי שלא אפריע לה כמובן בכל שאר הדברים המצוינים לעיל).
הילדה נושאת ונותנת כמו ראש ממשלה מזרח תיכוני. שוב גאווה של אבא, ושוב אני מפסיד לילדה בת שלוש.

בתשע בערב, אחרי שגילי כבר מזמן ישן ומאיה רק נכנסה למיטה, ישבתי למטה על הספה ועשיתי מדיטציה כדי לחשוב איך עבר עלי היום. מדיטציה זה דבר נפלא. המהירות בה היא מנקה את המוח ומגלה לך דברים על עצמך זה משהו שלא חוויתי מעודי.

תוך שתי דקות של ״המממממממ״ הבנתי מעבר לכל ספק שמדיטציה זה הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו. יצאתי החוצה אל הלילה הבלגי שהקפיא לי את כל האגרסיות מהערב הארוך הזה, וציירתי בראש תמונה של מה שקרה כאן באמת. 

מאיה אוהבת קינואה. ומאיה אוהבת את אבא.
מאיה לא אוהבת את הקורונה.
מאיה לא אוהבת את השינויים התכופים בשגרה הכל כך חשובה לילדים.
מאיה אוהבת את סבא וסבתא, אבל היא לא מרוצה מהעובדה שכעת נאסר עליה לבקר אותם.

היא לא מרוצה מכל הדברים המשוגעים שקרו לנו בשנה האחרונה, וכשהיא מנסה לומר לי אותם, אני אומר לה רק שניה אחת מאיהלה שלי, ואני מסתכל רגע בפלאפון כי אני חייב להחזיר הודעה ממש חשובה לחבר מהעבודה.
בזמן הזה מאיה עושה סריקה על כל אוצר המילים שיש לילדה בת שלוש וקצת. די מהר היא מגיעה למסקנה שאוצר המילים הנוכחי שלה קטן מכדי לתאר את כל מה שהיא מרגישה כעת.

ילדים שמתחילים להתנהג אחרת בזמנים כאלו זה דבר טבעי. 

ילדים חוזרים להרטיב בלילה, להרביץ לאחים ואחיות שלהם, להיות בררנים באוכל ולא לרצות קינואה או סלרי או גזר או אפילו לחם.

ילדים הם אנחנו במודל יותר קטן, והמזל הוא שגם אנחנו היינו שם פעם. ואם ננסה קצת להסתכל פנימה אל הילד ולראות בזמן אילו מילים חסרות לו כדי לבטא את מה שהוא מרגיש, ולא אחרי שהוא כבר איבד תקווה בביטוי העצמי על ידי מילים והוא שרוע על הרצפה ממרר בבכי. 

השאלה הגדולה היא איפה עובר הגבול. מה יותר טוב – ילד מתוסכל שאוכל טוב או ילד שמח שאוכל "רע".
יש המוווווווווווווווווווווווון סקאלה באמצע, בין טבעונות לבין שני מקדונלדס ביום, בין ירקות מאודים 24/7, לבין גלידה בערב שבת, בין מה שאתם רוצים שהילד שלכם יאכל לבין מה שהוא יסכים לאכול. 

העצה הכוללת שלי פה, (בטח ובטח בימים כאלו) היא – אל תילחמו. זה לא שווה את זה, והקינואה הזו בטח לא מוסיפה בריאות, לא לך ולא לילד. 

choose your battles

**

אתמול מאיה ישבה איתי וראינו קצת טיק-טק (תכנית טלוויזיה ללא מילים, מתאימה לכל הילדים בעולם ובעיקר למאיה הנה קישור). אחרי כמה דקות היא שמה עלי ראש והתחילה להניע בכי. ידעתי שלא כואב לה כלום, אבל בכל זאת שאלתי, מאיהלה, כואב לך איפהשהו? קיבלת מכה? 

כמו שחשבתי, היא ניענעה את ראשה כדי לומר לא, וכדי לנגב התחלה של נזלת-בכי על הרגל שלי. באתי לומר לה שאם לא כואב לה אז למה היא מתבכיינת, ואז נזכרתי בקינואה, וחשבתי שאולי כואב לה במקום שאין לה מילים לתאר אותו.

בני אדם בנויים בצורה כזו שכשאין להם מילים, יש להם אלטרנטיבות. בכי הוא אלטרנטיבה מצויינת. לא צריך אוצר מילים גדול כדי לבכות, ומצד שני הבכי מנקה את כל המילים שלא מצאנו ומוציא אותן החוצה בצורה של דמעות. את רוצה לבכות קצת מאיה? שאלתי אותה. היא הנהנה, שמה עלי ראש ובכתה לה בכי רך במשך דקות ארוכות תוך כדי צפיה ממוסכת בתכנית האלמותית.

אחרי טיק-טק, ובעיקר אחרי הבכי, הרמתי את מאיה על הידיים כדי לעלות למקלחת ולהתכונן לשינה, והרגשתי שהיא קלה יותר באיזה שלוש מאות מילים.

###

2 thoughts on “כשהאוכל בא בזעם

  1. דווקא כן נשמע שאתה יועצת לא רעה בכלל 🙂 אגב אחי, בכנות, כמה אוכל בריא לעומת כמה עוגיות אתה אוכל מאז הקורונה? אצלי לפחות התשובה ברורה…

    1. שעה אני מנסה להבין איזו חנה מקשת קוראת לי אחי.
      אז אני מאמין שאני מתכתב עם רונן, אבל אם במקרה זה אחד הילדים של בן זכריה – ברוך הבא.
      האמת שמאז הקורונה יש לי יותר זמן לבשל בבית, להכין ארוחות בריאות, לחתוך סלט, אז ברור ש
      כן. אני אוכל הרבה יותר עוגיות 🤷🏽‍♂️

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back To Top