זריקת עונשין

ילד בריא, חיסון, רופא

הוא נעמד בגאון והתחיל לצעוד בחדר מצד לצד, מראה כמה מהר הוא יכול להסתובב, כמה הוא מתמצא במרחב, כמה שווה המשקל שלו כשהוא פונה פניה חדה ולא נופל. באבא ביבי דהדה דו. הוא קרא אל הדוקטור. התמלאתי גאווה אבל שמרתי על פאסון. חייכתי בלחי שמאל בלבד, כאומר מה אתה יודע, בבית הוא מקריא שירים של אלתרמן.

הרופא בדק את תנועת הרגליים, סיבובי המפרקים, זוויות הטלפיים, שיפועי הקרניים וכל מה שרופאים בודקים בגיל הזה (הוא היה רופא צעיר).

אין עוררין, אמר הרופא בפלמית, ואני נדהמתי שהצלחתי להבין. הוא מעל העקומה ב… הפסקתי להקשיב והסתכלתי על הילד הכי גאון והכי יפה והכי חכם והכי בעולם. פשוט כי הוא שלי.
הוא חייך אלי ואמר באבא. באבא.

שמעת? הוא אמר אבא! קראתי אל הדוקטור שסיים לתת את הדיאגנוזה שלו.  

"..וכן בכלליות אני יכול לומר שהילד בריא, חזק מאוד וסטלן גדול."

יש מצב שאת הסוף לא ממש הבנתי.
גדול זו מילה קשה בפלמית.

הרמתי את גילי על הידיים והוא הביט בי באהבה שלא ידעה שברון לב מהו.
כל האישון היה בצבע שמחה. כמה כיף לי עם אבא שגאה בי כל כך.
לרגע נעצבתי שאף אחד  לא יכול לעטוף אותי בכזו תחושת ביטחון. הוא רוקד לי בידיים. זה לא שהוא סומך עלי שאני לא אפיל אותו, הוא בכלל לא יודע שזה אפשרי.

זה התחיל בעפעפיים שלו, שנפתחו בכזו תדהמה, וכשהוא ראה שאני לא מופתע, ההבעה הפכה מיד לאי אמון ואכזבה נוראית, אפילו לא היה מקום לכעס. הפה נפער ולקח אספקת אוויר כדי להוציא צרחה ארוכה וכואבת. בגדת בי! הוא צרח לי באוזן. איך יכולת לתת לו לעשות לי את זה? ומה זה זה בכלל? 

הדוקטור עטף את המזרק וזרק אותו לפח. הוא ניקה את הפצע בגזה ספוגה באלכוהול. צבע העיניים של גילי התחלף משמח לנבגד ודמעות מילאו לו את העפעפיים אבל לא זלגו. הוא אגר אותן עד שהן כיסו לו את האישונים. ככה הכאבת לי! הוא צרח בעיניים ממוסכות.

חשבתי בינתיים מה עובר בראש שלו בזמן הזה, כשהוא צובר אוויר כדי לתאר כמה כואב לו. 

במילי-שניה הראשונה זו ההפתעה.
ואז הכאב.
אבל מיד אחר כך מגיע עלבון נוראי וממלא את הכל.
אתה. אבא. הדמות המגינה והשומרת עלי – נכשלת. נתת למישהו להכאיב לי. 
מה זה נתת? אתה ביקשת ממישהו שיכאיב לי! זה נעשה בהסכמתך המלאה! אתה פאקינג הבאת אותי לכאן! אפילו נתת לי שוקולד בדרך.
שיקרת לי! 

הלב שלו מקבל דקירה ראשונה במקום שבו לבבות נשברים.

ואולי זה חלק מהתפקיד של אבא? לשבור לו קצת, בקטנה, לחשל את השריר לפעם הבאה.
אני חושב אם זה בסדר שאני לא שואל אותו אם בא לו להתחסן. הרי ברור שאני יודע יותר טוב ממנו מה טוב לו. ואני תוהה, מתי עובר השלב שבו אני יודע יותר ממנו? ומה אם השלב הזה כבר עבר? מה אם מעולם לא ידעתי? או לא אדע? איך זה שבתור אבא אתה אמור לקחת כלכך הרבה החלטות שישפיעו על חיים שלמים של הילד שלך, אבל מעולם לא הכשירו אותך לכך? איך זה שאפשר לעשות ילדים בכזו קלות? בלי רישיון? אני כשיר לתפקיד? הייתי צריך לחסן אותו?
אני אבא טוב? 

אחרי דקה גילי הפסיק לבכות מהעיניים, אבל בלב התחילה ההבנה הבלתי נמנעת. הוא הביט בי וניסה לא להאמין. הרגשתי את הכעס שלו עוצר לי את הנשימה. הוא עדיין היה בשלב ההכחשה.
אבא לא עשה לי את זה עכשיו. זה לא יכול להיות.

הסתכלתי עמוק עמוק בכחול העמוק עמוק של העיניים שלו והבטחתי לו שאני לא אתן לאף אחד לפגוע בו. לעולם. ושהחיסון הזה היה כי אני אוהב אותו ויום אחד הוא יבין ואני מקווה שהוא יסלח לי כי אחרת אני לא אוכל לחיות.

נתתי לו עוד קוביית שוקולד ושבריר חיוך הפציע בלחי ימין.
זה הספיק לי. 

ברוך משכיח טראומות ילדים במהירות אין קץ ונאמר אמן.

הסתכלתי על הדוקטור לראות אם הוא יענה אמן, והוא ענה לי עם מזרק ביד: 

קדימה. רגל שניה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back To Top