וכאשר עבדתי


פתיתי שלג כיסו את השמשה הקדמית של המרצדס והשרו אווירה כל כך רגועה, שכמעט שכחתי  שאני לא רואה את הכביש. יצאתי מהטבעת המקיפה את לוקסמבורג ונשפכתי אל ה A1 שהכניס אותי לגרמניה. המגבים נלחמו בשלג, שני מגבים בודדים נגד שבעים מיליון פתיתים, ואני חשבתי לעצמי לו רק היתה לי חצי מהכריזמה שלהם. השלג כיסה את הקו המפריד בין הנתיבים, את האספלט ואת השוליים. לא יכולתי לדעת אם אני בנתיב שלי, בנתיב הנגדי, או  אם אני בכלל עדיין על הכביש. 

לפני נסע רכב מסחרי של יורגנשטרן-משלוחים. סמכתי עליו שהוא יודע מה כן כביש משתי סיבות; 
אלף, כי הוא רכב משלוחים אז הוא בטח עשה את הדרך הזו כבר מיליון פעם. 
ב' ובעיקר, כי נצמדתי לעקבות הצמיגים שלו כעם ישראל אחרי משה במדבר.
נותר לי רק להתפלל שאלוהים מראה לו את הדרך, כי לי הוא לא הראה כלום. 
עקבתי אחרי הטרנזיט הקטנה הזו בחרדת קודש עם רגל על הברקס ויד על מוט ההילוכים והמתנתי לראות מתי הוא ייפול ולאיזה צד אני אמור לפנות בעקבות כך. 
הוא לא נפל. 
אחרי שני פרקי תהילים ושמונה כוסות תה מהתהרמוס שלי, הגעתי בריא ושלם לראמלסבך, גרמניה, למשרדי החברה. 

המרצדס ואני בימים קרים וטובים

כמדי יום שני, היה לי את הריטואל שלי. אני מצווה את המרצדס שלי והיא מחנה את עצמה, נכנס למשרד שלי, מעלה את טמפרטורת ההסקה המרכזית למקסימום, והולך לשתות קפה במשרד של אֶלקֶה המנהלת, שם כבר חם.

אלקה היא הגרמניה הכי ישראלית שאני מכיר. בפעם הראשונה שהגעתי למשרדים היא קיבלה אותי בחיבוק, וזה דבר שלא קרה לי מאז שעברתי לאירופה. כבר כשהיא אמרה שלום התחלתי להיעצב מזה שיום אחד אני אצטרך לעזוב פה. 
כרגיל, היא שואלת איך היתה הנסיעה ואני מנצל את סימן השאלה כדי לענות על משהו אחר שמציק לי. 
האמת היא, אני עושה הפסקה מתודית ולוקח לגימת תה רוֹדֶה-בֶּסן שאלקה חולטת בעצמה, האמת היא שקצת נמאס לה ממני. בקטע טוב, כן? אחרי חצי שנה רואוד-טריפ באמריקה מגיע לנו קצת שקט אחד מהשני. זה מתאים לשנינו. מה גם שאני ישן רק שלושה לילות בגרמניה, ובחמישי אני כבר חוזר לבלגיה לסופש. את יודעת איך זה לעבוד בחברה ישראלית בחו"ל – יש לך גם שבת וגם סאנדיי, ככה שמיום חמישי בערב עד שני בבוקר זה בעצם סופ"ש. ואני בבית, אז כן, אני חושב שהיא בסדר.

בתמונה: אחד שלא מוכן למים הקרים

אלקה שותקת ומאפשרת לכדור השלג שגילגלתי הרגע אל המשרד שלה לְהִמַּס בתוך לגימת תה ארוכה. 
מה התוכניות להמשך? היא שואלת. 
יש להם לגרמנים מעין תכונה מוזרה כזו שנקראת תכנון. 
הם אוהבים לדעת מראש מה יקרה, איפה ומתי. ויפה שנה אחת קודם. 
אלס מתוכננת ללדת בחודש יוני. אני מעריך שבמאי אני אתפטר ואחזור הביתה. 
להתפטר? לתמיד? ומה עם העבודה? 
׳העבודה׳ היא אמרה. בהא הידיעה. כאילו אין עוד עבודות בעולם. 
נמצא משהו. אמרתי לשנינו.
לתמיד? היא שאלה שוב, אבל הפעם היה בקול שלה את הטון ששמור לרגעים כאלה, שאתה מרגיש געגוע לאדם שעדיין יושב מולך. 
אין אצלי תמיד, אלקה. תמיד יש שינויים. זה התמיד היחיד. סיימתי את התה. ועם הלגימה האחרונה בלעתי הרהור על מה באמת אני הולך לעשות במאי. וכל היום הוא לא יצא לי מהבטן. 
כשנגיע לגשר נשחה מתחתיו, חשבתי בלב, והלב שלי שאל מה יקרה אם המים יהיו קרים רצח.

חודש לפני שמאיה נולדה כבר הייתי בבית. מובטל ועובד מסביב לשעון. המיטה הקטנה שבנינו לה עמדה מוכנה וצבועה, צמודה למיטה שלנו. סדינים תואמים, עגלה מתכווננת, טיטולים ומגבונים בשידת ההחתלה, שמונה קרמים במגירה, חיתולים של ארבע חברות שונות כי מי יודע אם היא אלרגית, שלושה מוצצים כי מה אם היא לא תאהב את הראשון, ארבעה בקבוקים כי מה אם היא לא תאהב את השלישי, מיטה מתקפלת כי, ועוד תכניות גיבוי למקרה שתכניות הגיבוי הראשונות לא יעבדו. 

מעולם לא התכוננתי לשום דבר בחיים שלי. 
לחתונה שלי הגעתי באיחור, ופתאום שמתי לב שאין לנו חופה. מזל שקובי היה שם. תכין לי חופה! ציוויתי עליו והלכתי להתקלח. כשחזרתי עמדה בחוץ חופה יפיפייה מורכבת מארבעה מקלות סנוקר וכירבולית לבנה של איקאה. ככה הייתי כל החיים. 
והנה בא ילד, והופך לנמר את חברבורותיו.

מאיה בתריסר שפות

כשמאיה הגיעה הביתה, טל אחותי טסה מהארץ כדי להיות פה ולקדם את פניה. 
היא  חיפשה בגוגל טרנסלייט וכתבה מאיה על דלת הבית בשתים-עשרה שפות. סבא אחד עבר ברחוב, נרגש כל כך לראות את שפת אמו שלא קרא כבר שלושים שנה ומיד צלצל בפעמון. גם את מגרוזיה? הוא שאל בגרוזינית עתיקה, וטל שלא הבינה מילה – הנהנה, נתנה לו שקית סוכריות שהכנו מראש למבקרים ובירכה אותו בשלום חבר. 

בחודש הראשון לחייה של מאיה ישנתי בצד שקרוב למיטה שלה. בכל פעם שהיא התעוררה זינקתי ובדקתי אם זה קקי, גרעפס, או קקי וגרעפס. אין דברים אחרים שמעירים תינוק בלילה. חוץ מחלב כמובן. אם זה לא קקי ולא גרעפס ועדיין היא לא חזרה לישון, הייתי מעביר אותה לאלס להנקה, ומחכה יפה יפה עד שהיא תסיים לאכול ואני אחזיר אותה למיטה. אחרי הגרעפס. ואם הוא לא היה בא, הייתי מרים אותה על הידיים בשתיים בלילה ומחכה לגרעפס וחושב לעצמי איזה בר מזל אני שיש לי את כל הזמן הזה עם הילדה הראשונה שלי. שאני שומע כל רחש ולחש שהיא לומדת להוציא. שאני מריח כל פלוץ שלה ויודע מיד אם זה קקי, שלשול, או סתם עמוד ענן שאחריו נצעד כעיוורים במרצדס אחרי יורגנשטרן-משלוחים בכביש מושלג. 

הימים חלפו, הלילות לא. לאט לאט כבדו הרגליים, נאנקו הידיים, הגב נשבר ולריח התינוקי הטהור פג התוקף. ייחלתי לחזור לעבוד. לא משנה איפה. מוכן לצעוד לגרמניה עכשיו, רק קחו ממני את הילדה ותחזירו לי את הלילה.
כשהתפטרתי במאי הייתי בטוח שלהיות אב-בית זה רק עונג. לראות את הילדה עושה צעדים ראשונים, ממלמלת מילים ראשונות, לשמוע אותה קוראת לך אבא בפעם הראשונה בחייך, להעביר שבוע שלם בלי להחליף טריינינג, ועוד הטבות שבאות עם התואר.
אף פעם לא חשבתי שזו תהיה אקדמיה לגרעפסים בין שתיים לארבע. בלילה. באחד מאותם לילות, החזקתי את מאיה על הידיים עד שתירדם ונזכרתי באלקה. 
איך הייתי כל כך בטוח בעצמי כשהודעתי לה – ודאי שאני מתפטר, לתמיד. אני תמיד אהיה ליד הילדה שלי. נזכרתי איך היא הסתכלה בי מעל אדי התה, וידעה, כי היא כבר היתה אימא, וידעה שלא יעזור לה לומר, כי אני עדיין לא. 
רציתי לומר לה שהיא צדקה, שבוטל התמיד, שאתמול באמצע הלילה כשמאיה העירה אותי בבכי בפעם המיליון, כל מה שרציתי זה לשים אותה במרצדס (שכבר מזמן חזרה להיות הפיז'ו 206 הקטנטנה שלי עם שתי דלתות) ולתת לה להירדם בכוחות עצמה. רק לא לשמוע את הבכי הזה. לא שיערתי כמה כוחות אתה צריך כדי לקום כל לילה בשעות לא סדירות לקול צרחות של תינוק שלא יודע לעשות גרעפס לבד.
ימים שלמים הייתי יושב מול מאיה ושר לה את המנון המדינה בגרעפסים. דופק על החזה ומוציא גרעפס שמעיר את השכנים, שותה סודה ועושה גרעפס כל שלוק, עוצם עיניים ומוציא גרעפס מהאוזן, לא עזר. זה היה הריטואל: כשמאיה צריכה גרעפס היא מעירה אותי, אני מניח אותה על הכתף שלי, נותן שלושה צעדי סטפס שלמדתי בחוג העשרה בכיתה יוד, צעד תימני, שתי קפיצות, כריעה והופ, יוצא הגרעפס.
עכשיו לך תחזור על הריטואל הזה אחת עשרה פעמים כל לילה.

בגיל שישה חודשים מאיה אמרה אבא. 
באותו רגע החלטתי שיום ההולדת שלי יוזח לאלתר מהשביעי לנובמבר אל אותו היום. היום בו מאיה העניקה לי את התואר הנכסף והרגשתי שזה היה שווה את הכל. 
בערב קפצה לי התראה מהאפליקציה של הבנק.  היתרה בחשבון עומדת על 87 יורו. עשיתי חישוב מהיר ויצא לי ששילמתי בששת החודשים האחרונים בערך אלף מאה יורו בחודש על הפריווילגיה לגדל את מאיה. המשכתי לחשב ויצא לי שמילה אחת של מאיה שווה ששת אלפים ושש מאות יורו. זה שימח אותי כל כך ששוב עשיתי חישוב כמה מילים יש בעברית, כלומר כמה יעלה לי לגדל את מאיה. 
אחר כך נזכרתי שהיא צריכה לדבר גם פלמית, ומיד פתחתי חשבון לינקד-אין והתחלתי לחפש עבודה. 

שדרג לחשבון פרימיום ותן למגייסים שלנו למצוא לך עבודה, לעצב לך את קורות החיים, לסדר לך משכורת של מנהל, ולקלח את החתול שלך בימי שישי בערב (אופציונאלי) וכל זאת ב29.99$ בלבד!  

בחישוב מהיר הבנתי שיש לי קצת פחות משלושה חודשי פרימיום לפני שאני נכנס למינוס.
איפה אלקה ואיפה המרצדס.

לו רק הייתי קצת יותר לבן

ביוני מאיה היתה בת שנה, היא כבר אמרה פאפא, מאמא וקקי, הוציאה גרעפסים שהשאירו אבק לשלי (אבק אמיתי. לא יודע מה שמים להם פה במטרנה) ואני יצאתי לראיון השלושים ושמונה במצוד האינסופי אחר עבודה.

במחסן ישן ומחולק בתוך אחד ההאנגרים ליד שדה התעופה זבנטם, במשרד מאולתר עם שולחן כתר מתקפל ומכונת נספרסו מקולקלת, מנהל החברה הסביר לי את התנאים.
אז, אתה מקבל רכב אבל משלם דלק, תיקונים וטיפול שוטף, הכסף בשחור, בסוף החודש הבא, ובינתיים אנחנו צריכים אותך רק לעשרים שעות בשבוע. 
מתי אני מתחיל? לא יכולתי לתת להזדמנות הזו לחמוק.
מחר בארבע בבוקר. יש משלוח שתי מכולות מסין, בתור מנהל הלוגיסטיקה של החברה אתה צריך לפרוק אותן כאן, תראה שאתה לא תופס הרבה מקום. ותבקש מלגזה ממחסן שש, יש להם אחת שהם לא משתמשים בה. חסר גלגל אבל אני מאמין שזה לא יעצור אחד כמוך. ביקשתי עט כדי לחתום על החוזה והוא הושיט לי יד. 
ברוך הבא
חתמתי על האין-חוזה בלחיצת יד מיוזעת, ורצתי הביתה בריקודים. עשרים שעות!! זה 360 יורו יותר ממה שאני עושה היום בחודש, ועם כל הכבוד לאבהות מקרבת – נמאס לי מהקקי, נשבר לי מהבכי ויצאו לי כבר גרעפסים מכל החורים.
דילגתי לעבודה שלושה ימים בשבוע. כיאה למנהל לוגיסטיקה של חברה ישראלית בתחילת דרכה, סידרתי קרטונים בערימות, הדבקתי מחירים על מוצרים , טִאֲטֵאתִי את המחסן, פרקתי משאיות עם מלגזה ידנית במינוס שלוש מעלות עד שכל פרקי האצבעות שלי הפכו לסדרה פרוזן. ועדיין. זה הרבה יותר טוב מלעלות ולרדת עם מאיה תשעים פעם את שבע-עשרה המדרגות שיש לנו בבית עד שהיא תחליט להירדם. שמעתי אותה אומרת אבא וזה מספיק. לפני הילד הבא אהיה יותר חכם. 

רק תסדר לי אותם לפי האלף-בית וסיימת להיום

מעניין איפה אלקה עכשיו, חשבתי פתאום, וידעתי בוודאות שהיא ברמלסבאך, במשרד, שותה רודה-בסן נטול דאגות ומקבלת משכורת כל ראשון לחודש. 
חבל שלא התגרמנתי קצת כשעוד היתה לי האפשרות.

אחרי שלושה חודשים, כשהחברה פשטה רגל ומנהל הלוגיסטיקה פוטר בלחיצת אותה היד ששכרה אותו, מצאתי את עצמי שוב בבית. מאיה כבר שכחה איך אומרים אבא ואני שכחתי כמה חרא זה לחפש עבודה בארץ זרה. המשכתי לעשות לייקים למגייסים בלינקד-אין, פירסמתי קורות חיים בעמודי הפייסבוק של ישראלים בבריסל, פתחתי מאפיית לחמים ושלחתי את כולה על פני המים. 
לא עבד. הרוב נרטב ושקע באגם, ואת השאר אכלו הברווזים.
בינואר 2018 עברתי ראיון ראשוני אצל סופיה, מנהלת כח-אדם בחברת מקינזי. אחר כך עשיתי גוגל וגיליתי שאו-מיי-גאד זה פאקינג מקינזי!!! אחרי חודש עברתי ראיון שני ובאפריל עברתי את הראיון השלישי והרביעי. אלס נכנסה לטרימסטר השני עם גילי, ואני כבר ראיתי איך 21 היורו שנשארו לי בחשבון הולכים לאלף את עצמם ולהפוך לעשרים ואחת אלף תוך שנה אחרי הוצאות. פאקינג מקינזי.
אנחנו לא סגורים במאה אחוז, אמרה לי סופיה בטלפון. אנחנו שולחים אותך למרכז הערכה. שישלחו.
במרכז ההערכה קיררה את פני בחורה קפוצת מבט ואמרה במבטא צרפתי שלום אני מריאן היא הושיטה יד וכשבאתי ללחוץ אותה היא משכה אותה בתנועה מהירה והחוותה אל דלת למשרד קטן בבקשה אדון באדיצ׳י. נכנסתי והתיישבתי. היא הניחה לפני מקבץ של עשרים דפים, עט, לוח מחיק, ושישים דקות כדי ליצור מצגת מפורטת המסבירה מה אני עושה במקרה המתואר בקובץ.
אם יש לך שאלות אני אחזור עוד שעה. ואז תציג את המצגת.
לא הבנתי מתי הזמן לשאלות, אבל ידעתי שזה בטח לא עכשיו.

מריאן יצאה ואני הסתערתי על הקובץ הכתוב באנגלית אוקספורדית. קראתי ושיננתי בטירוף את החומר, וכשהפכתי דף ראיתי שעברו כבר עשרים דקות. דפדפתי ולמדתי את הדף האמצעי ואז את האחרון. בדיוק כשסיימתי מריאן נכנסה חזרה לחדר עם עוד בוחנת מהמכון. 
בבקשה היא אמרה והחוותה לעבר הלוח הלבן על הקיר. תציג.
לקחתי טוש נעמדתי ליד הלוח ודיקלמתי את מה שזכרתי. למחרת סופיה ממקינזי התקשרה.
חודש שלם ישבתי באבל בבית. כבר ראיתי את האור בקצה המנהרה, ואז איזה מניאק קפץ מדלת החירום בצד והפיל אותי על הרצפה עד שלא יכולתי לקום. 
תאגיד גדול לא מתאים לך, כתבה לי מריאן בדוח הסיכום. אולי עדיף שתחפש חברה משפחתית, זה יותר הכיוון שלך.
עשיתי חישוב בראש איפה כדאי לי לחפש את העבודה הבאה. בצומת הקרובה לבית עוברות מעט מכוניות ולכן הסכום שאוכל לקבץ יהיה נמוך מכמה צמתים מרכזיים יותר בבריסל, אבל היי, לפחות אוכל ללכת לעבודה ברגל. 
המשכתי לחלום על מעבר חזרה ארצה כדי שאוכל לקבץ נדבות בכותל. מקום חם יותר, תעבורה יותר גדולה של אנשים ואפילו את הכיפות מחלקים שם בחינם. 
בעודי מתבוסס בדיכאון של חודש אפריל, הלך לינקדין ועבד מאחורי הגב שלי. מסתבר שכמה לחמניות כוסמין ששלחתי על פני המים הגיעו ליעדם, ובחודש מאי 2019 התקבלתי לשני תאגידי-ענק, וחברה בלגית אחת. 
אחרי הכוויה האיומה ממקינזי החלטתי ללכת בקטן. הרי אני דובר פלמית, מבין גדול בלוגיסטיקה ואפילו מריאן המליצה לי על חברה משפחתית. ביוני התחלתי לעבוד בחברת ואן-ליוון-בוזן-בלגיה. 
בספטמבר הם פיטרו אותי. 
אתה הרבה יותר מתאים לחברה תאגידית, הם אמרו, כאן זה משפחתי לך מדי.

 מה הפאק (תרגום: אילוסטרציה)

אלס בחודש שמיני. נותר לי חודש למצוא עבודה לפני שאני משתעבד לעוד שנה בבית עם הילד.שמתי דיסק-און-קי בכותל עם ארבע אלף בקשות לאלוהים שימצא לי עבודה.
בראשון לאוקטובר התחלתי תקופת חפיפה באפל-סטור בבריסל. שבועיים לפני תאריך הלידה המשוער.
אני מחזיקה אותו בבטן עד שתסיים את תקופת החפיפה, אלס אמרה לי לא יכולה לעמוד בעוד סצנת פיטורים, בטח ובטח כשאני בבית בלי עבודה.
אמרה ועשתה.
ה14 לאוקטובר היה יום העבודה הראשון שלי באפל. בערב חזרתי הביתה עייף, רצוץ, ומאושר שסוף סוף יש לי עבודה יציבה. אלס בדקה שוב את החוזה שלי, וידאה שהכל חוקי ושריר ובריר וקיים, ושחררה בלחיצת כפתור את הנעילה המרכזית של הרחם. 
באותו ערב נסענו לבית החולים.
גילי נולד בלילה שבין ה14 ל15 באוקטובר. 
שלושה ימים ישבתי בבית, מסניף את ריח התינוק שכבר שכחתי מלפני שנתיים איך הוא מריח ואיך הוא נכנס מהאף ומרגיע כל נים בגוף. חיבקתי את גילי מכל צד אפשרי, החלפתי לו טיטול גם כשהיה יבש, ישנתי כשהוא נח על החזה שלי, ואם היתה טיפה יותר שמש בבלגיה – הייתי יוצא עם פס שיזוף בצורה של תינוק. אחרי שלושה ימים הזדכיתי על הילד וחזרתי בשמחה לעבוד. 
שתתמודד אלס עם הגרעפסים, אני עדיין בטראומה ממאיה. 

אחרי חודש לא הכרתי את גילי והוא לא אותי. 
התינוק הזה שהיה כל כך שלי, פתאום ראה אותי רק שעתיים ביום במקרה הטוב, הריח שלו כבר לא היה מרוח עלי מכף זרת ועד ראש, ולאט לאט הרגשתי שהקשר בינינו נעשה ביולוגי בלבד.

אחרי שני ילדים, שלושה סגרים, וכמעט שנתיים איתם בבית במצטבר אני יכול להעיד שלגדל תינוקות זה קשה. הרבה יותר קשה מלהיות גנן בגן של ילדים בני שלוש עד שש. בגיל הזה הם כבר יכולים לדבר, לתקשר, לומר מה מציק להם ובעיקר, הם הולכים הביתה בארבע אחר הצהריים ואני אורז תיק נרגילה ויוצא לחוף מציצים.

תינוקות מתחלפים בלילה למפלצות וחוזרים להיתנק שוב בבוקר. 
זה הוכח מדעית.
אתמול לפני ארוחת הערב גילי פיזר בסלון שבע טון כביסה שקיפלתי בבוקר. הוא הסתובב בגאווה והאף שלו פגש במצח של מאיה. הוא נפל על הרצפה והתחיל לצרוח. מאיה התחילה לבכות. המרק על האש התחיל לגלוש, שליח של פדקס צלצל בדלת והטיימר של התנור צפצף כדי להודיע שהמייבש סיים וצריך להוציא את הכביסה.
אלס ואני הבטנו בכאוס משני צידי הסלון. שבעים מיליון פתיתים. מול שני מגבים.
הבטנו אחד על השני וידענו שבסוף נגיע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back To Top