אבא נולד

המיילדת דוחפת לך מספריים ליד וצועקת במבטא כבד ״נו אבא! חותך טבור! זה מזל טוב!״

שמש בלגית קרה עולה בחלון חדר הלידה.
אתה ניגש ביד רועדת, אבל הרוסיה מייצבת אותה בזרוע נטויה. וככה, לפנות בוקר, אחרי לילה נטול שינה, בחדר שלא היית בו בחיים אתה מקרב את המספריים אל החבל הכחלחל הזה, וטאק! אתה קוטע את התקופה בה היית אגואיסט חופשי ונטול דאגות.

אתה אבא.

מאיה. תחילתו של פרק ב׳

***

יש דברים בחיים שאין איך להתכונן אליהם. זה היה, ועודנו, אבא של כל הדברים שאין איך להתכונן אליהם. אבא. בלילה אחד אתה הופך מאדם עצמאי, בעל כוח החלטה על החיים שלו, שישן לילות שלמים, שקם מתי שהוא כיוון שעון, או שלא קם כי הוא פשוט לא. ברגע אחד הכל נעצר. חלומות, שאיפות, רצונות, אתה מפסיק להיות אדם חופשי, ובשניה אחת אתה נהיה אבא.

להיות אבא זה חוזה שאתה חותם עליו פעם אחת ואין לו תאריך סיום. זה אפילו לא חתונה קתולית. יש לי חברים (פרוטסטנטים) שהתגרשו שש פעמים, אבל עדיין אין לי חבר שהתגרש מהילד שלו. 

לפעמים אני חושב מה הייתי יכול לעשות כדי להתכונן לאבהות. לו הייתי ישן שנה שלמה לפני שמאיה נולדה, האם הייתי פחות עייף היום? לו הייתי משחק כדורגל כל ערב בשנת 2016, האם הייתי מתבאס פחות על זה שב2017 שיחקתי רק שלושה משחקים? 

אתה כבר לא יכול:

לקנות כרטיס למחר, לארוז שני תחתונים וגרב ולטוס.  

ללכת לחבר, לשבת לשאכטה ולהיטרק על הספה שלו עד שש בבוקר למחרת, לצחצח שיניים עם האצבע ולרוץ למשמרת הבאה שלך בסושי.  

להחליט ביום שישי בשקיעה איפה אתה הולך לעשות את השבת.  

ללכת לחברים שאין להם ילדים.

להיות חופשי.  

כשהייתי גנן חשבתי שאני עושה סטאז' על ילדים של אחרים, וכששלי יגיעו, כבר אהיה מאסטר בילדים. אוכל לגדל אותם ביד שמאל מתוך שינה. אבל ילדים של אחרים זה קל. זו אחריות עם דד-ליין. לו ילדיי שלי היו עוזבים אותי בארבע אחה"צ וחוזרים למחרת בבוקר, חיי היו נראים אחרת.
ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה, ילדים זה קאדר שאין כדוגמתו.

ועדיין. אנשים. עושים. ילדים!

ילדים זו שמחה. לילדים. וכאב ראש לאבא ואמא

כשהייתי ילד היה לי טמאגוצ׳י. 
הדאגה הזו למשהו שצריך ויכול רק אותך, שאתה זה כל מה שיש לו בעולם, שאם תשכח להאכיל אותו יום אחד הוא אשכרה עלול למות, זו תחושה כמעט אלוהית. אני הכול שלו. זו אחריות עצומה, וזה בסך הכל מחזיק מפתחות עם יצור קטן בגרפיקה של סנייק. 
איזו עוצמה מטורפת ניתנת בידיים שלך. בלי שעברת שום מבחן, לא עשית שום דבר שמצדיק קבלה של כזו אחריות, ועדיין. היא כולה שלך. 
אם מכפילים את התחושה הזו באלפים, במיליונים, אז נראה לי שככה הרגשתי כשמאיה נולדה. 
מלך. עצום. חזק. הרגשתי פתאום אבא.

***

בימים הראשונים אחרי הלידה אתה חי על אדרנלין. אתה חוטף דקות של שינה בישיבה על כסא בית חולים כחול בארץ זרה, חצי ער, חצי הוזה. אתה אוכל אוכל של בית חולים מצלחות כחולות ומידי פעם מעיז גם לשתות מהמרק שהם מביאים.
אם זה הילד הראשון שלך אז כנראה עדיין לא למדת שביקור בבית חולים זה הדבר הכי מתיש שיש. למבוקר. אז כשחבר שולח היי איזה מרגש וואו אפשר לבוא לבקר? אתה משיב כן למה לא, ואחרי חצי שעה מגיעים חברים עם זרי פרחים, לבושים כאילו באו לחתונה ואתה עם פיז'מה של בית חולים כי המכנסיים נרטבו כשעזרת לה להתקלח. אתה מתחיל לאלתר סלון בחדר המסכן הזה שהקצו לאשתך ולילד ועכשיו בוא תארח בו חמישה אנשים. אתה מושיב את הסבתא על הכורסא הנוחה ששימשה לך בית ביממה האחרונה, המיטה של אשתך הופכת לספה, ואתה מוצא את עצמך מתנצל על המסטיק שדבוק לכסא היחיד בחדר.
זה הילדים מהמשפחה של מריה, השכנה שלנו לחדר, אתה אומר, זה השלישי שלה.
ובלילה, אחרי המשפחה והחברים והזרים והביקור רופאים והבדיקה היומית, אתה נזרק על כורסת העור בחדר ומגלה שהבושם של הסבתא נדבק אליה ולא הולך להפרד ממנה בעשור הקרוב.

ותינוק. יותר מהכל יש בימים האלו המון תינוק. הריח המטורף הזה, הטרי, התינוקי-אוניברסלי, שאפילו האנשים הכי מסריחים נולדים איתו, ויש לו חיי מדף של כמה חודשים. חודשים של הסנפה של הראש, של העיניים, הבטן, הטוסיק. 

כשמאיה לא עשתה קקי במשך שלושה ימים, נלחצנו. הדוקטור אמר לחכות עוד יומיים ואם לא יצא –  להתקשר אליו שוב. ביום הראשון כלום. ביום השני כלום. בארוחת הערב התחלנו כבר לדאוג מה יגיד מחר הדוקטור. אולי נצטרך להחזיר אותה לבית חולים? אולי עשינו משהו לא טוב שהרס אותה?

אני לא מבין איך אין עלון שחובה לקרוא לפני השימוש במוצר שמביא איתו כל כך הרבה תופעות לוואי. החלטנו שנעשה לה שוב מסאז׳ בטן הערב, אמבטיה, שוב מסאז׳ (גוגל אמר שזה עוזר) ואם היא לא תחרבן אז חוזר חלילה.
חזר.

מסאז'ים וקרמים וכיפוף ברכיים לבטן ושידולים והבטחות וכלום. ב23:00 הלכנו לישון. אחרי שלוש דקות השכן החליט להפעיל מכסחת דשא באמצע הלילה והעיר אותנו. בשבריר הרגע בו הבנתי שאני ער, אבל עוד לא הספקתי לפתוח את העיניים – זה  נכנס לי לאף. קפצתי אל מאיה והסנפתי עמוקות את הטיטול. קקי! צרחתי באושר וכשלקחתי שוב אוויר, ריח חמוץ של קקי שעדיין לא למד איך להיות קשוח הכה באפי. אני אומר הכה ואני מתכוון לזה. היה לו אגרוף, לריח, והוא נכנס לי עד ללבלב. השמחה שמילאה אותי ברגע הזה הבהירה לי מהי אהבה של אבא. 

אהבה שאין בה תנאים. שהיא לא ממש הגיונית כשחושבים עליה. חוץ מלילות נטולי שינה והחלפת טיטול כל שעתיים, מאיה לא עשתה הרבה כדי לגרום לי לאהוב אותה. (שלא לדבר על מה שהיא עשתה לאלס במשך תשעה חודשים). 

היא פשוט היתה. הילדה שלי. וכל יום היא יותר ויותר הילדה שלי. וכל יום אני יותר ויותר אוהב אותה. קלישאות הן הדבר הכי נכון שיש, אחרת הן לא היו קלישאות. וכל יום אני לומד איך להיות אבא. ניסיתי ללמוד איך להיות אבא לפני שהייתי אבא. ההבדל הוא כמו בין לקרוא הארי פוטר לבין לעשות קסמים. הדבר היחיד שמכין אותך להיות אבא זה הילד הראשון שלך. 

והוא מכין אותך כל החיים. כל יום. כל שעה. האחריות הבלעדית שיש לך על היצירה הזו, על הדבר הקסום הזה שנקרא ילד ואתה חתום עליו, הדאגות שלא מפסיקות לרוץ לך בראש, המחשבות על כל מה שילד צריך כדי שיהיה לו טוב, כל אלו מלבינות לך שערה שערה, וכל שערה לבנה כזו קושרת אותך אל הילד הזה בעבותות אהבה שאי אפשר לכבות.

אני אבא כבר שלוש שנים (ושלושה חודשים ועוד הזמן שלקח לך לקרוא עד כאן). 

בחדר הלידה אלס ביקשה שאעשה לה מסאז׳ בעצם הזנב כי שם זה כואב לפני שיולדים. היא אמרה לי לשים לה מטלית על הראש ואני לא הבנתי למה זה עוזר, אבל עשיתי כי היא ביקשה.
לפני הלידה חיפשתי טיפים אצל יודעי דבר. הטיפ הכי טוב שקיבלתי היה מאחי הגדול, שיש לו כבר ארבעה ילדים, מה שהופך אותו לפי החוקה למומחה. תשמע עמי, הוא אמר לי איזה חודש לפני הלידה, תתכונן. 

איך?

תתכונן ללילה שבו אתה הולך לעבוד הכי קשה שעבדת בחיים.

אוקיי. אמרתי, ושינסתי מותניים. אני אוהב לשנס. זה מהמילים האלו שנשמעות כאילו הן התפלחו לעברית כשבן יהודה ישן. נו. אמרתי לו, בסדר. זה כל הסיפור? 

הקאצ׳, הוא אומר ולוקח שלוק מתודי מהקפה של הבוקר וממשיך בשפם לבן, הקאצ׳ הוא שאף אחד בכלל לא מסתכל עליך. אתה עובד את עצמך לדעת, עושה מסאז׳ים, מקלח, שוטף, מחזיק, מרגיע אותה במילים שלא ידעת שבכלל קיימות אצלך באוצר, מחזק, מעודד ועוד כשמונה-עשר פעלים שמתחילים במ, ואף אחד אפילו לא משתין לכיוון שלך. אף אחד לא רואה אותך, אתה בסך הכל בורג קטנטן בתוך המערכת העצומה הזו שמביאה הלילה ילד לעולם.

אלוהים כמה שהוא צדק.

בחמש וחצי אחה״צ אלס אומרת לי עמי. ירדו לי המים. ביקשתי ממנה לתת לי לסיים שלב בקנדי-קראש אבל מהמבט שלה הבנתי שעוד בדיחה אחת היא מגדלת את הילדה לבד ואני מוזמן לארוז את מטלטלי ולעבור לקומה שלוש (בתחנה מרכזית תל אביב). נכנסנו לאוטו ונסענו לבית החולים. 

בדלפק הקבלה נרשמנו לחדר פרטי ועלינו למעלה. אמבטיה עגולה וענקית ומיילדת (לא עגולה ולא ענקית) קידמו את פנינו בחיוך. ברוכים הבאים, אמרה המיילדת. תתארגנו, תסדרו את הדברים שלכם, הנה חלוק, הנה מקלחת, ואני עוד שעה מסיימת משמרת אז הלידה כנראה תהיה במשמרת הבאה. 

**

אחרי שלושים דקות היא נעלמה. לבשתי בגד ים והלכנו להתקלח, מים חמים מזרזים את הלידה. המיילדת השניה הגיעה ואמרה שלום אני אהיה פה עד שהמיילדת שלכם תגיע. המשמרת שלי נגמרת עוד שעה אבל ההיא מחדר שש מתעכבת קצת, אז אני אשאר איתכם עד שנדיה תבוא.

מחכים לנדיה

חזרנו להתקלח, וכעבור שלושים דקות גם היא נעלמה. אחריה באה נדיה. ילדה בת שמונה-עשרה וקצת אם יורשה לי לנחש, וכישראלי בארץ זרה, מיד שמתי לב שגם היא זרה. היא ניסתה לחייך חיוך מרגיע וגימגמה במבטא מזרח אירופאי שלום אני המיילדת שלכם והמשמרת שלי לא נגמרת. אז כנראה הלידה תהיה במשמרת שלי. וכמעט נפלט לה ״אני מצטערת״.

בעשר בלילה הדוקטור באה לחדר, בדקה ופנתה אל הילדה המיילדת:
יופי. פתיחה שמונה. אני הולכת לעבור על אימיילים בחדר שלי ואולי לחטוף כמה דקות שינה, תקראי לי כש.

התיישבתי על כסא, אלס נכנסה לאמבטיה וחיכינו ש.

כל רבע שעה נדיה בדקה במוניטור הנייד את הדופק של התינוק. כל רבע שעה היא אמרה, עוד רגע אחד קטן וזה מגיע. וכל חמש דקות היו לאלס צירים, ואני עשיתי לה מסאז׳ בעצם הזנב כי שמה כואב בעצם. וככה שלוש שעות, וארבע, וחמש ואני מת מהמסאז׳ים והכסא המעפן שאני יושב עליו והאי יכולת לנוח לשניה כי כל רגע עלול לבוא ציר ומי אתה בכלל שתישן יא דביל. כשהגיע העוד-רגע אחד השמונה מאות ותשע – פרצה הדוקטור בסערה אל החדר. למה לא הערת אותי? היא צרחה על הילדה. רוצי תקראי לסלין ואליזבת.

תוך ארבעים שניות העבירו אותה מהאמבטיה שכבר התקררו בה המים למיטת הלידה, הדוקטור יורקת פקודות, המיילדת הצעירה עמודת נבוכה בצד ושמה לה מגבת לחה על המצח, סלין ואליזבת דוחפות את הבטן שלה בכזה כוח, שכבר לא האמנתי שמשהו יכול לצאת משם בחיים. ואז ראיתי אותה. את הוונדר-וומן הזו ששוכבת על המיטה ועוברת כזה כאב עצום רק כדי שיהיה לנו ילד. כמה היא עברה בתשעת החודשים האחרונים, איזה שינוי של הגוף ושל הנפש ושל הרגש וההורמונים והבּלי אלכוהול ואני אומר לעצמי אלוהים תן לי רבע מההגבלות האלו ואני מפסיק הכל במקום. והנה היא, מולי, מראה לי איך מביאים חיים לעולם הזה. שמתי לה יד על המגבת הלחה וחשבתי שאני לא יודע איך לומר לה כמה אני אוהב אותה ומעריץ אותה וחייב לה את כל החיים שלי על הרגע המטורף הזה והנה אנחנו בשיא שלו. אבל היא לא שומעת את המחשבות שלי כי כולן צורחות יחד, סלין ואליזבת מהמאמץ, נדיה מההשתתפות בנטל, הדוקטור עם הפקודות ואני מרשה לעצמי לצרוח גם קצת אחרי כל הלילה המטורף הזה ואולי ככה היא גם תשמע כמה אני אוהב אותה. היא מחזיקה לי את היד. היא מועכת לי את היד. היא נועצת בי ציפורניים וצורחת על המיילדת שתלך לאלף עזאזל עם המגבת שלה. הדוקטור צועקת אני רואה את הראש! היד שלי מאבדת תחושה תחת האזיק האנושי שאוחז בה בכח, או אולי בגלל שפתאום כל הדם זורם ללב, שמרגיש פתאום כל כך הרבה ברגע אחד. ועם כל קריאה של הדוקטור הנה ראש. הנה כתפיים. הנה בטן. הרעש מתעמעם, המסביב נעלם ואני עומד המום לנוכח הקסם שמתרחש לי מול העיניים. מסך דמעות מכסה לי את שדה הראייה אבל אני לא יכול לנגב אותו כי לידיים שלי יש התחייבויות קודמות. 

נדיה מגישה לי מספריים ולוחשת, נו אבא, חותך טבור, זה מזל טוב.

** 

מאיה כבר בת שלוש וקצת. וגילי בדיוק חוגג יומולדת שנה.

מאסטר אני עדיין לא ויד שמאל שלי משותקת מלהחזיק ילדים בוכים באמצע הלילה, אבל אם גם אתה אבא בדרך, אז הנה כמה עצות שיעזרו לך עם הלידה הראשונה:קח כמה ימי חופש שאתה יכול בתחילת החיים של הילד שלך. כמו כל עקומת למידה כך גם בני אדם – כל יום אנחנו גדלים טיפה פחות מאתמול. תנצל את ההתחלה  יש בה הכי הרבה.

תתכונן לעבוד קשה ממש. אבל ממש.

תתכונן לא להיות מוערך בשיט למרות שאתה הולך לעבוד קשה. ממש. אבל ממש.

קח חטיפי אנרגיה. עשרים בערך. וקפה. ומים. זו משמרת ארוכה, אין זמן לארוחות ואתה צריך להיות מפוקס.

קח אחריות מהרגע שהגעתם לבית החולים. היא רוצה לדעת שאתה שם כדי שהיא תוכל להתרכז אך ורק בללדת.

והכי חשוב. לא היית מתחלף איתה. היא לא שומעת את המחשבות שלך, אז תזכור להגיד לה את זה. 
בלעדיה לא היית אבא.

אבאזון הוקם כדי לתת לאבות מקום לקרוא, ללמוד, לשתף ולהשתתף בחוויה הנפלאה הזו שנקראת אבהות.

תודה שהגעת עד לכאן, ואני מקווה שתישאר עד שהילד שלך יהפוך לאבא בעצמו.

עמי.

5 thoughts on “אבא נולד

    1. יעלי איזה כיף לשמוע ממך!
      לפני בערך מאה שנה נתת לי חיבוק בגן ואמרת לי ״אוי עמי הבושם שלך כזה חזק! טוב נו בטח ניחשת כבר, אני בהריון״. ואני שבכלל לא ניחשתי רק הנהנתי ואמרתי אה בטח. וחשבתי לעצמי שאולי יום אחד גם לי יהיה ילד אבל היום הזה מה זה רחוק…
      והננו כאן.
      נשיקות יעלי לך ולכל המהממות שלך ❤️

  1. עמי יא תותח אין עליך אחי, אתה מוכשר ריגשת והצחקת אותי בו זמנית אלוף 👍😆
    שתגדלו את הילדים בנחת מאחל לכם רק טוב ❤

    1. דוד יא מלך איזה כיף שאהבת.
      רק בריאות אח שלי לך ולמשפחה (וגם ליוני על הדרך, שיהיה) ויאללה שנתראה כבר בקרוב אמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back To Top